<h1>חדושי הר"י מיגש — ב"ב</h1>
<h2>דף ו:</h2>
(ב"ב ח' ע"ב) [תנו רבנן קופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה נגבית בשנים לפי שאין עושין שררה על הציבור בפחות משנים ומתחלקת בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות. פיר' לפי שצריכין לחקור ולדקדק מי שהוא ראוי ליטול ממנו הרבה ומי שהוא ראוי ליטול ממנו מעט. תמחוי גובה בשלשה ומתחלק בשלשה מפני שגיבויו וחילוקו שוה. פיר' כלומר בשעה שגובין אותו אותה שעה עצמה מחלקין אותו ואין משהין אותו מפני שמפסיד וכיון שגיבויו וחילוקו שוה ואין ביניהן פנאי ואי איפשר שיהא חילוקו אלא בשלשה שהרי כדיני ממונות הוא גם גיבויו יהא בשלשה. תמחוי בכל יום. פיר' כיון שתבשיל שנאכל לפי שעה הוא ואם משהין אותו מפסיד אי איפשר שיהא גיבויו מערב שבת לערב שבת שהרי אי איפשר לו שישהא כל השבת לפיכך נגבה בכל יום אבל קופה שאיפשר לה לשהות ואין בה הפסד לפיכך נגבית מערב שבת לערב שבת. קופה לעניי העיר תמחוי לעניי עולם. כלומר בין עניי אותה העיר בין עניי דאתו מעלמא. ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו. כלומר אם גבו קופה והותירה ולא הספיק להן התמחוי שגבו אי נמי גבו תמחוי והותיר ולא הספיקה להן הקופה שגבו רשאין הן למכור מה שהותיר ולקנות ממנו מה שחסר. ומסתברא לן דדוקא קופה ותמחוי הוא שמשנין אותן להדדי משום דתרויהו לעניים נינהו אבל לשנותן לדבר שאינו צורך עניים לא מפני שהוא גזל עניים ואע"ג דהא ולשנותן לכל מה שירצו קתני האי לכל מה שירצו דקתני לכל מה שירצו מצורכי עניים כגון כסות ומדור וכיוצא בהן שאע"ג שקופה ותמחוי לשום מזונות נגבו מעיקרן יש להן לשנותן לדברים אחרים שהן מצרכי עניים אבל לדברים שאינן מצרכי עניים אין להן רשות לשנותן תדע דהא (ד)תנן במסכת שקלים [פ"ב מ"ה] מותר עניים לעניים מותר שבויים לשבויים מותר שבוי לאותו שבוי וכיון דמותר עניים לעניים האיך יכולין בני העיר לשנותו לדבר אחר ואמרינן נמי אמ' אביי מריש הוה עביד מר תרי כיסי חד לעניי עלמא וחד לעניי מתא כיון דשמעה להא דרב תחליפא בר אבדימי דהוה עביד חד ומתנה אנא נמי עבידנא חד ומתנינא דשמעת מינה דמתנה הא לא מתנה לא ואי סלקא דעתא הא דקתאני ולשנותן לכל מה שירצו ואפילו לדבר שאינו צורך עניים כיון דאביי ריש מתא הוה למה ליה לאתנויי השתא לדבר אחר יש לו לשנותו לעניי עולם לא כל שכן אלא לאו שמע מינה דהאי דקתני ולשנותן לכל מה שירצו לצורך עניים אבל לדבר שאינו צורך עניים אין להן רשות לשנותן כלל ואפילו היתה אותה צדקה שפסקו בני העיר עצמן וכל שכן אם היא צדקה שפסק אותה יחיד שאפילו אם יש מי שטועה ומפרש דהאי דקתני ולשנותן לכל מה שירצו לכל דבר הוא בין שהוא מצרכי עניים בין שאינו מצרכי עניים הני מילי במה שפסקו בני העיר עצמן דאדעתא דהכי פסקו ליה מעיקרא אבל במה שפסקו אחרים אי נמי יחיד בעלמא הרי אין להן בו רשות כלל כדי לשנותו ואפילו היתה צדקה זו שפסק היחיד דבר שנשתקע ממנו שם בעלים כגון שהקדיש קרקע לעניים ונשתקע ממנו שם בעליו אין להן לבני העיר רשות לשנותו לדבר שאינו צורך עניים כלל]. וההיא דאמרינן [ערכין ו' ע"ב] ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת דקיימא לן דהיכא דלא נשתקע שם בעלים ממנו מותר לשנותה לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות [ואם נשתקע ממנו שם בעלים מותר לשנותו ואפילו לדבר הרשות], שאני התם דעיקר ההקדש לבית הכנסת הוא ובית הכנסת צורך בני העיר היא וברשות דידהו רמיא תדע שהרי יש להן רשות למכרה ואפילו למשתי בה שכרא אבל מה שנקדש מעיקרו לעניים (או לבני העיר אין בהם שום) [אין לבני העיר בו] רשות כלל למכרו או לשנותו לדבר אחר ואע"ג דהנך עניים רמו עלייהו כי רמו עלייהו במאי דחסר להו אבל במאי דלא חסר להו לא רמו עלייהו. ועוד דבהא הוא דניחא להו לעניים דממונא דידהו הוא ולא צריך גבייה הילכך אם מכרו אותו בני העיר או שינוהו לדבר שאינו צורך עניים גזל עניים הוא ואסור ואותה מכירה או אותה שינוי מבוטלת ושנוי מבוטל הוא וחוזר.
[ב"ב קע"ו ע"א] אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים כו'. פי' קסבר רב פפא דמלוה בשטר איכא שעבודא דאורייתא הילכך גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות ובמלוה על פה ליכא שעבודא דאורייתא דלית ליה קלא מיהו גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אבל מן הלקוחות אינו גובה דהא לית ליה קלא. אי נמי איכא למימר דכרבה סבירא ליה דאמר אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה שעבודא לאו דאורייתא מיהו במלוה בשטר גובה בין מן היורשים בין מן הלקוחות כדי שלא תנעול דלת בפני לוין ומלוה על פה גובה מן היורשים כדי שלא תנעול דלת דהא לית להו פסידא ליורשים ואינו גובה מן הלקוחות דלית להו קלא וקמפסידי לקוחות דמי דיהבי.
<h2>דף ז.</h2>
[ב"ב קע"ה ע"ב] מיתיבי החופר בור ברשות הרבים כו' ולא עוד אלא מת השור בעל הבור חייב לשלם דמי השור לבעליו. פי' והנה בעל הבור כבר מת מדקתני ונפל עליו והרגו ואפילו הכי כשמת השור יורשים חייבים לשלם דמי השור לבעליו ואף על גב דמלוה על פה היא אלמא מלוה על פה גובה מן היורשין. ופרקינן אמר ר' אילעאי אמר רב כשעמד בדין קודם שימות וכיון שעמד בדין ונתחייב בתשלומי השור הוה ליה כמלוה בשטר ומשום הכי כשמת אחר כך גובה מן היורשין ואקשינן והא הרוג קתני אלמא בשעה שנפל עליו הרגו השור ונמצא שמת קודם שימות השור וכיון שכן האיך יתכן שיעמוד עם בעל השור בדין ויתחייב בדמי השור ואוקמה רב אדא דהא דקתני והרגו לאו הרגו ממש אלא שעשאו טרפה שסופו למות וחיה יום או יומים ועמד בדין עם בעל השור ונתחייב בדמי השור ואחר כך מת ומשום הכי משתלם דמי השור מן היתומים דהעמדה בדין כמלוה בשטר דמיא. ואקשינן והא תני רב נחמן תנא מת וקברו פי' כלומר תנא תני להאי מתניתא הכין דנפל עליו שור באותו בור ומת בעל הבור תחתיו של שור וקברו השור כלומר נעשה עליו השור כמו כיסוי קבר אלמא באותה שעה שנפל עליו השור מת תחתיו בעל הבור ולא עמד משם והאיך תאמר שעמד משם וחיה יום או יומים ועמד בדין ואחר כך מת. ואוקימנא לההיא דתני תנא בדייתבי דייני אפומא דבירא ושנפל עליו השור מת השור קודם שימות בעל הבור ועמד עמו בעל השור בדין בפני אותם הדיינים שהיו יושבים על שפת הבור וחייבוהו בדין לשלם לו דמי השור ואחר כך מת בעל הבור שם תחת השור ונעשה עליו השור [כמו] כיסוי קבר.
[ב"ב קמ"ב ע"א] ת"ש תינוק בן יום אחד נוחל כו' עובר לא ש"מ עובר לא קנה אפילו בירושה ואוקמה רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל בנכסי האב. ולמה בן יום אחד אין אבל עובר לא דכיון דמית לה האם והוא עדיין עובר במעיה איהו מיית ברישא ואחר כך מתה האם ונמצא שבשעה שמתה האם העובר מת היה ותנן אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב אבל לעולם עובר קני הירושה דהא אי ס"ל דאיהי מייתא ברישא ואחר כך מת הוא ירית לנכסי דידה ומורית לאחים מן האב ואע"פ שהרי מת ועדיין הוא עובר קודם שיצא לעולם.
<h2>דף יד.</h2>
[ב"ב ע"ב ע"א] הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהם. פירוש משום דשרשים נגעו בהדדי והויא להאי שדה אילן וכי אקדשינהו לאילנות אקדשיה לקרקע הלכך כי פדה להו בתורת קרקע הוא דפדה להו. פחות מכאן או יותר מכאן לא הקדיש. פחות מכאן לא הקדיש משום דכיון דמקרבי גבי הדדי לא קיימי וכיון דלא קיימי לית להו בקרקע זכייה ואי אקדשינהו לא מיקדשא ארעא אמטולתייהו. ויותר מכאן נמי לא הקדיש דכיון דמרחקי לא מקדשא ארעא בהדייהו. ועלה קא מקשינן אי ס"ד רבי שמעון כרבי עקיבא ס"ל דאמר מוכר בעין יפה מוכר וכ"ש מקדיש והיכא דאקדיש קרקע ושייר שני אילנות לפניו לא שייר בקרקע ולא מידי דמקדשא בשדה בהדי קרקע דידהו משום דמקדיש בעין יפה מקדיש האי כיון דאקדשינהו לאילנות תקדוש נמי ארעא בהדייהו ואע"ג דאילנות הא מרחקי אהדדי להוו כשני אילנות דהא אמרת אפילו ב' אילנות דלית להו קרקע כי מזבין מוכר אית ליה ללוקח זכייה בההוא קרקע משום דמוכר בעין יפה מוכר.
<h2>דף יד:</h2>
[ב"ב ל"ז ע"ב] קני ליה משיפוליה ועד תהומא. כלומר יש לו קרקע ואין לו לבעל קרקע לומר לו עקור אילנך שקול וזיל. ומתקיף לה רבא אמאי כיון דחד אילנא הוא ודאי לית ליה קרקע וכיון דלית ליה קרקע לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל. אלא אמר רבא בבא מחמת טענה. כלומר האי דאמרי נהרדעי דקני הקרקע כשטוען ואומר לקחתי ממך קרקע זה ואילן זה בפירוש וקמ"ל דכיון דמן דינא הוה אית ליה למימר עקור אילנך שקול וזיל משום דחד אילן הוא ולא אמר ליה מידי כי קא טעין האי דזבינתיה לקרקע דאילן ניהליה בהדי אילן בפירוש מהימן משום דהא אחזיק ביה ובעל הקרקע הוא דאפסיד אנפשיה דאיבעי ליה למחויי ולומר דהאי דשבקתיה להאי אילנא בארעאי לאו בזביני שבקתיה אלא מחילה בעלמא כדלא קפידנא ולא איצטריכנא ליה לארעא וכי מצטריכנא אמינא לך עקור אילנך שקול וזיל [דאלת"ה כו'].
<h2>דף יט.</h2>
[ב"ב ס"ד ע"א] לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבה וחכמים אומ' אין צריך ליקח לו דרך וכול'. טעמיה דר' עקיבה דקסבר מוכר בעין יפה מוכר ולא שייר לפניו במה שמכר כלום ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר.
<h2>דף כב.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"א] ההוא ערבא דיתמא כו'. פי' וזה הערב ערב דאבוהון הוה ולפי שמת אבוהון שהוא הלוה נעשה הערב כאילו ערב דיתמי הוא וכיון שמת הלוה תבע המלוה את הערב ופרע לו החוב משלו מקמיה דלודעינהו ליתמי ובא עכשיו הערב לתבוע את היתומים במה שפרע למלוה בשביל אביהם ר"פ אמר פריעת ב"ח כו' פי' הא דר"פ דאמר פריעת ב"ח מצוה במלוה דליתא בשטר עסקינן דליכא שעבוד נכסים אבל מלוה בשטר כיון דאיכא שעבוד נכסים בע"כ דלוה מגבי להו בי דינא לב"ח מהנך נכסים ועלה הוא דקאמר רב פפא דליכא שעבוד נכסים דלא מצו בי דינא לאגבויי למלוה מנכסי דלוה, מיניה [(על הלוה)] לפרוע אותו מנכסיו ואי אמר לא בעינן למעבד האי מצוה מכין אותו עד שתצא נפשו כדמברר בפרק הכותב ולסבריה דרב פפא הא דאמרינן מיניה אפילו מגלימא דאכתפיה על האי אורחא הוא דכייפינן ליה עד דפרע לב"ח ואפילו מגלימא דעל כתפיה. ואם תאמר וכיון דהא דרב פפא במלוה על פה היא ולאו במלוה בשטר הא דאמר ויתמי לאו בני מצוה נינהו ת"ל דכיון דליכא שטרא א"ל דילמא פרעיה אבוהון. תשובתך משכחת לה כגון שמת אבוהון בתוך זמן דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה א"נ דמית בשמתיה דמתברר דמית מקמי דליפרעיה והאי דאמרינן נמי הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשים כדמברר דמית מקמי דליפרעיה הוא ועלה הוא דקאמר רב פפא דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו עד דגדלי והוו כשאר אינשי וכיון דהאי חוב דפרע ליה ערב למלוה בשביל אבוהון דיתמי למלוה הוא דהוה ליה שטרא בההוא חוב ולא לערב מכי פרע ליה ערב ההוא חוב למלוה אסתלק ליה שעבודיה דההוא שטרא דקא נקיט מלוה וה"ל ההוא חוב דקא תבע להו השתא למפרעינהו ניהליה בשביל אבוהון כמלוה על פה מ"ה קאמר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסי הלוה למלוה או לערב קודם שימות ולפיכך אין היתומים חייבים לפרוע לו לערב אבל אלו אתברר דלא אתפסיה צררי גם היתומים חייבים לפרוע חוב אבוהון מנכסי אבוהון כמו שהלוה עצמו חייב לפרוע חובו מנכסיו. מאי בינייהו כלומר מכדי בין לרב פפא בין לרב הונא אין היתומים חייבים לפרוע לו לערב [כשמודה דלא] אתפסי צררי לא למלוה ולא לערב א"נ דתבעיה ללוה בפריעת אותו ממון וסרב ולא רצה לקבל עליו את הדין ושמתוהו ומית בשמתיה למאן דאמר אימור צררי אתפסיה ליכא ולמ"ד יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו איכא. שלחו מתם היכא דשמתיה ומית בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דאמר יתומים חייבים.
<h2>דף כג.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"ב] אמר רב הונא שכ"מ שהקדיש נכסיו ובשעה שהקדיש וכו'. נקיטינן השתא לענין שכ"מ שהקדיש נכסיו ובשעה שהקדישן אמר מנה לפלוני בידי שאם אמר תנו ודאי נותנין בין נקיט ההוא פלוני שטרא בין לא נקיט שטרא הואיל ובשעה שהקדישן קאמר ליה ואם לא אמר תנו אי נקיט שטרא ומקיים אף על גב דלא אמר תנו נותנין ואי לא נקיט שטרא אי נמי נקיט ולא מקיים כיון דלא אמר תנו אין נותנין ודוקא היכא דאמר בשעה שהקדישן אבל אם לא אמר ליה בשעה שהקדישן אף על גב דאמר תנו אין נותנין דהא אמרינן לעיל בפ' מי שמת (קמ"ח ב') איבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו ועלתה בתיקו וקיימא לן דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והאי מכי אקדשינהו לנכסים הא קנוהו הקדש וכי בעי למהדר השתא הוא דקא בעי למהדר ולא מצי למהדר ביה אלא בראיה ברורה וכיון דאי בעי למהדר לא מצי הדר ביה כי אמר תנו מנה לפלוני שיש לו אצלי אין נותנין דאמרינן האי מהדר קא הדר ביה ומשום הכי קאמר השתא תנו מנה לפלוני שיש לי בידי. הילכך הא דאמר רב הונא הכא בשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן ואוקימנא בדנקיט שטרא ומקויים דש"מ דאי לא אמר תנו הוא דבעי' נקיט שטרא ומקוים האמר תנו אע"ג דלא נקיט שטרא נמי נאמן ונותנין לא מיתוקמא אלא בדאמר לי' בשעה שהקדישן ודיקא נמי מדקא מדמינן לה להא דרב ושמואל דאמרי שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין דהתם נכסי דידיה נינהו ומנכסי דידיה הוא דקאמר תנו הכא נמי לענין שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר תנו מנה לפלוני שיש לו בידי היכא דאמר בשעה שהקדישן דאכתי ניכסי דידהו נינהו ולאו דהקדש דומיא דהא דרב ושמואל אבל היכא דאמר לאחר שהקדישן דנכסי לאו דידיה נינהו אלא דהקדש אף על גב דאמר תנו אין נותנין אלא אם כן נקיט שטרא בידיה ומקוים דאית ליה לההוא פלוני למיטרף לההוא שטרא מן ההקדש כי היכי דאית ליה למיטרף מן הלוקח. ולענין הא דרב ושמואל דאמרי שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי כיון דאפסיקה הלכה לקמן דמלוה על פה גובה מן היורשין בין נקיט שטרא בין לא נקיט שטרא אי אמר תנו נותנין ואי לא אמר תנו אי קא נקיט שטרא ומקוים נותנין ואי לא נקיט שטרא כיון דלא אמר תנו אלא מנה לפלוני בידי הוא דקאמר בלחוד אין נותנין משום דחיישינן כי דילמא שלא להשביע בניו הוא דאיכוון.
<h2>דף כה.</h2>
[ב"ב ק"ב ע"ב] המקדיש שדהו בשנת היובל כו'. פירוש בשעת שהיובל נוהג היו שם נקעים עמוקים עשרה כו' פירוש אלא לוקח אותם בלי פדיון ומאי דקתני בשעה שיובל נוהג משום דהאי דינא דנותן בזרע חומר שעורים ליתא אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל אם הקדיש בזמן שאין בית המקדש קיים שאינה שעת היובל ואף על פי שאינו רשאי דהא תנן [בכורות נ"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה אפילו הכי אם הקדיש בפי' לבדק הבית שהיא קדושת דמים ויש לו פדיון כשהוא פודה אינו פודה אותו אלא בשווהו ומוסיף חומש בין הקדש שדה בין זולתה וכיון שאין בית המקדש קיים כדי שיהא שם בדק הבית מוליך הנאה לים המלח ואם הקדיש בפירוש למזבח בהמה תעקר לפי שהיא קדושת הגוף ואין לה פדיון מעות וכסות וכלים יוליכם או דמיהם לים המלח שאף ע"פ שקדושת מזבח קדושת הגוף הוא ואין לה פדיון מעות כסות וכלים כיון שאין ראוין למזבח כשהקדישן לדמיהן הקדישן הילכך יש להם פדיון ויוליך דמיהם לים המלח כדקתני בהדיא ואם הקדיש מן הערך או החרים בהמה תעקר מעות כו' ואף על גב דקיימא לן [ב"מ נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל התם דיעבד כי קאמרינן אנן לכתחלה. והאי דאמרינן מוליך הנאה לים המלח הני מילי היכא דהקדיש בפירוש קדושת הגוף או לבד"ה אבל אם הקדיש סתם כיון שאין לנו עכשיו בית המקדש סתם הקדש בזה"ז לבתי כנסיות הוא או לעניים. ואקשינן ואמאי ליקדשו הני נקעים באנפי נפשייהו וליבעי פדיון ואוקימנא דבנקעים מלאים מים עסקינן דלא בני זריעה נינהו דומיא דסלעים אבל אי ליתנהו מלאים מים כיון דבני זריעה נינהו מקדשי באנפי נפשייהו ובעו פדיון.
<h2>דף כט.</h2>
[ב"ב ק"ב ע"ב] המקדיש שדהו בשנת היובל כו'. פירוש בשעת שהיובל נוהג היו שם נקעים עמוקים עשרה כו' פירוש אלא לוקח אותם בלי פדיון ומאי דקתני בשעה שיובל נוהג משום דהאי דינא דנותן בזרע חומר שעורים ליתא אלא בזמן שבית המקדש קיים אבל אם הקדיש בזמן שאין בית המקדש קיים שאינה שעת היובל ואף על פי שאינו רשאי דהא תנן [בכורות נ"ג ע"א] אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה אפילו הכי אם הקדיש בפי' לבדק הבית שהיא קדושת דמים ויש לו פדיון כשהוא פודה אינו פודה אותו אלא בשווהו ומוסיף חומש בין הקדש שדה בין זולתה וכיון שאין בית המקדש קיים כדי שיהא שם בדק הבית מוליך הנאה לים המלח ואם הקדיש בפירוש למזבח בהמה תעקר לפי שהיא קדושת הגוף ואין לה פדיון מעות וכסות וכלים יוליכם או דמיהם לים המלח שאף ע"פ שקדושת מזבח קדושת הגוף הוא ואין לה פדיון מעות כסות וכלים כיון שאין ראוין למזבח כשהקדישן לדמיהן הקדישן הילכך יש להם פדיון ויוליך דמיהם לים המלח כדקתני בהדיא ואם הקדיש מן הערך או החרים בהמה תעקר מעות כו' ואף על גב דקיימא לן [ב"מ נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחולל התם דיעבד כי קאמרינן אנן לכתחלה. והאי דאמרינן מוליך הנאה לים המלח הני מילי היכא דהקדיש בפירוש קדושת הגוף או לבד"ה אבל אם הקדיש סתם כיון שאין לנו עכשיו בית המקדש סתם הקדש בזה"ז לבתי כנסיות הוא או לעניים. ואקשינן ואמאי ליקדשו הני נקעים באנפי נפשייהו וליבעי פדיון ואוקימנא דבנקעים מלאים מים עסקינן דלא בני זריעה נינהו דומיא דסלעים אבל אי ליתנהו מלאים מים כיון דבני זריעה נינהו מקדשי באנפי נפשייהו ובעו פדיון.
<h2>דף לג:</h2>
[ב"ב כ"ד ע"ב] ותיפוק ליה דאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה. פי' אלף אמה סביב לעיר נקרא מגרש דכתיב מקיר העיר וחוצה אלפים אמה סביב ותנן בפרק עגלה ערופה [סוטה כ"ז ע"ב] בו ביום דרש ר"ע ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה א"א לומר אלף שכבר נאמר אלפים כו' הא כיצד אלף אמה מגרש אלפים אמה תחום שבת ואלף אמה אלו שהם מגרש אין להם לזרעם ולא לנטוע בהם כלום כדי שירעו שם בהמות ומאלף אמה לחוץ נקרא שדה ואין אדם רשאי (לנירו) לעשותו מגרש משום ישוב ארץ ישראל ומשום הכי אקשי ותיפוק ליה דאין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה ומהדרינן לא צריכא אלא לר"א דאמר עושה שדה מגרש ומגרש שדה מהו דתימא כיון דעושה מגרש שדה נוטעים אותו אפילו בתוך חמשים אמה קמ"ל דחמשים אמה מיהא סמוכים לעיר לא משום נוי העיר וכי קאמר ר' אלעזר עושים מגרש שדה לא על מגרש כולו שהוא אלף אמה על אלף אמה [הוא דקאמר אלא על מגרש] חסר נ' הוא שאמר שיש לו רשות לעשותו שדה ולנטעו אבל חמשים אמה הסמוכים לעיר לא אמר ולהך לישנא דאמר ר' אלעזר עושים שדה מגרש אבל לא מגרש שדה הרי המגרש כולו שהוא אלף אמה אינו רשאי לנטעו ולעשותו שדה ואם כן מאי קא משמע לן מתניתין מרחיקים את האילן מן העיר חמשים אמה תיפוק ליה שהרי המגרש כולו שהוא אלף אמה אינו רשאי לנטוע בו כלום ומהדרינן כי קאמר ר' אלעזר דאין עושים מגרש שדה לזרעים הוא דאמר אבל לנטוע בו אילנות לא קמ"ל במתניתין דחמשים אמה מיהא הסמוכים לעיר אין לו רשות לנטוע בהם כלום. ומנא תימרא דשאני בין זרעים לאילנות דתניא קרפף יוצא מבית סאתים שהוקף לדירה אם נזרע בו רובו הרי היא כגינה ואסור לטלטל בכולו אלא בד' אמות ככרמלית ואם נטע רובו הרי הוא כחצר ומותר לטלטל בכולו שהרי לדירה הוקף ואין נטיעת האילנות בו מוציאתו מתורת חצר ומחזירתו לתורת גנה לפי שדרך בני אדם לנטוע אילנות בחצרותיהם ואין דרכם לזרוע זרעים בחצרותיהם אלמא שאני בין אילנות לזרעים וכי אמר ר' אלעזר אין עושים מגרש שדה היינו שלא לזרוע בו זרעים הוא דקאמר לפי שאין דרכם של בני אדם לזרוע זרעים אלא בשדות ואם זרע בו כלום יצא מכלל מגרש ונעשה שדה אבל לנטוע בו אילנות כיון שדרכן של בני אדם לנטוע אילנות בחצרותיהם יש לו רשות לנטוע לפי שאין נטיעת האילנות עושהו שדה שהרי אפילו בחצרות דרכם של בני אדם לנטוע אילנות בחצרותיהם.
